ערב שישי עם עצמי

כמו בהרבה משפחות, ארוחת שישי הייתה מסורת אצלנו. שנים של בישולים, שולחן מלא, ושלושה ילדים אהובים מסביב. אבל החיים זורמים ולא תמיד לפי התכנונים. היום – אחרי הגירושים, אחרי שהבית המשפחתי בהרצליה נמכר וכל אחד פנה לדרכו, אחרי שהילדים גדלו – המציאות נראית אחרת. הם כבר חיים את חייהם בעצמאות מבורכת ולפעמים לא יוצא להיפגש בערב שישי.

בהתחלה, זה היה לא פשוט. ערב שישי לבד הרגיש כמו בור שנפער בלב, מלווה בכאב רגשי  שכבר באמצע השבוע הייתי מתכננת איך להימנע ממנו – מפגשים עם חברים שגם חיים לבד, חיפוש אחרי זוגיות חדשה, ואפילו פתרונות זמניים כמו טלוויזיה וקולנוע. לפעמים זה עבד, לפעמים פחות, אבל תמיד היה שם הקול הפנימי שאמר: "משהו חסר" .

לפני שלוש שנים, משהו קרה בלי תכנון ובלי מאמץ, פשוט עצרתי. הפסקתי לחפש פתרונות, והחלטתי לתת לעצמי להיות עם מה שיש – עם התחושות, עם האי-שקט, עם ההשתוקקות למה שאין. סוג של "לוחמת רוחנית" שמחליטה לשבת בתוך האש, בלי לרוץ לשנות או לתקן.

לאט לאט משהו התחיל להשתנות, החרדה התפוגגה. ההתניה של "שישי חייב להיות ביחד" התגמשה, והתחלתי לגלות אפשרות חדשה – שישי עם עצמי. ההפתעה הייתה שזה התחיל להרגיש נעים. 

אז כן, הבדידות עדיין שם לפעמים, אבל היא כבר לא מפחידה כמו פעם. הבדידות הפכה להיות לבדיות, מרחב של שקט מבורך, עוד שלב במסע שלי – המסע להיות חברה טובה של עצמי.