חברויות, ניתוקים, בדידות ומה שבניהם

לא נראה לי שיש אדם בעולם שלא חווה חברות קרובה שהסתיימה. זו דרכם של חברויות. לעיתים, כשחברות קרובה מסתיימת נותרים משקעים רגשיים, נותר געגוע לקשר שהיה, ונוצרים חסכים בשל קושי במציאת קשרים משמעותיים חלופיים.

בדידות מוגדרת כחוויה סובייקטיבית לא נעימה הקשורה בחסכים בסיפוק הצורך באינטימיות עם הזולת. הבדידות מתייחסת לאיכות המגעים החברתיים מאשר לכמותם, כמות המגע החברתי איננה ההיבט החשוב ביותר אלא סוג המגע ומהותו.

קיימות סיבות רבות לכך שאדם מרגיש תחושות בדידות ומתקשה לקיים לאורך זמן קשרים חברתיים משמעותיים. הפסיכיאטר ארווין יאלום כותב בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית" על תחושת הבידוד הבין אישי כאחת התחושות שאדם חווה בעקבות גורמים שונים כגון : בידוד גאוגרפי, חוסר במיומנויות חברתיות, קונפליקטים רגשיים גדולים ביחס לאינטימיות,  או סגנון אישיותי המוציא מכלל חשבון קיום קשרים חברתיים תקינים. טקסט אקדמי שהפך לנרטיב אישי.

לאורך כל חיי אני מתמודדת עם תחושות של בדידות, אשר קשורות למיעוט קשרים חברתיים משמעותיים בתקופות שונות, בפרט כאשר אני לא נמצאת בקשר זוגי. קשרים חברתיים רבים אשר נוצרו במהלך השנים החזיקו מעמד לתקופות משתנות. לרוב היו אלו קשרים של קרבה ואינטימיות, אך מסיבות שונות כל אחד פנה לדרכו.   הניסיון להתמודד עם קולות שיפוט הפנימיים שהפכו אותי ל'נאשמת' בכך שלעיתים אני חווה בדידות, והצורך לעזור לעצמי לגייס חמלה עצמית הוביל אותי לשאלה מדוע קשרים משמעותיים שהיו לי הסתיימו. הרי בסופו של יום, גם אם אני לבד, אני נמצאת בחברת עצמי, אז כדאי שיהיה לי נעים...

החקירה של חווית החיים לבד שאני נמצאת בה בשנים האחרונות הפגישה אותי עם ספרו של יהלום ועם ההבנות כי כל אותם גורמים שנכתבו בתחילת הטקסט מאפיינים את סיפור חיי.

תקופת ילדותי ותחילת גיל ההתבגרות התאפיינו במעברי דירות רבים בעקבות לימודיו ועבודתו של אבי. מעברים אלו לא אפשרו לי ליצור קשרי חברות יציבים לאורך זמן, וכך נוצר דפוס פנימי של נדודים ופרימת קשרים. למזלי הייתי ילדה חזקה שהסתגלה לנדודים.  בתחילת גיל ההתבגרות לאחר גירושי הורי שוב עברנו לעיר זרה ולראשונה בחיי חוויתי קונפליקטים רגשיים ביחס לאינטימיות. משהוא בחוויית האמון הבסיסי שלי בעולם התערער, ומילדה שהתגברה בצורה טובה על כל אותם מעברים קודמים הפכתי לנערה ללא בסיס בטוח. בתקופת ההתבגרות המיומנויות החברתיות הבסיסיות שהיו לי בגיל הילדות הפכו למורכבות יותר בשל התגברות הרצון ויכולת לחוות אינטימיות בשל ההתבגרות, והיכולת ליצור קשרים חברתיים מיטיבים התערערה. פיתחתי סגנון אישיותי שיפוטי כלפי עצמי וכלפי הזולת, והרבה הגנות מפני העולם.

בספרו של אדיר כהן "ספורה של הבדידות" הוא כותב שאנשים שנושאים טראומות , שהתנסו בחוויות קשות של נטישה, בגידה, אובדן וכדומה, מסגלים לעצמם אסטרטגיה להתמודדות עם חבלות אלו על ידי יצירת מעין פילוסופיה של התבדלות, של קבלת הלבד ואפילו של התמלאות בלבד. פגיעה או פגיעות מתמשכות, מולידות את ההכרעה ,ספק אם מודעת, לכוון של התבדלות, הסתגרות ואולי אף התנתקות פיסית ורוחנית. אך לעיתים אין זה אלא ניסיון התגוננות, חומה להסתתר מאחוריה. אולם זוהי חומה פרוצה והגנתה זמנית , ולמעשה היא נפרצת מרצון כשנדמה שנוצר מענה חברתי משביע רצון.

זהו סיפור חיי ואיתו אני מתמודדת שנים רבות. השקעתי שנים של עבודה פנימית בכדי למוסס  את ההגנות ולחוות אינטימיות בקשר כחוויה אפשרית. זהו מסע לא קל אך הוא אפשרי. לשמחתי ישנם כיום קשרי חברות משמעותיים בחיי לצד ההבנה כי הוויתור על אותם קשרי עבר נעשה מתוך חוסר מודעות לדפוסים המנהלים אותי. הדמויות הפנימיות אשר משמיעות את קולות הביקורת העצמית עדין שם, אך לצידם קיימת תודעה מתבוננת רחבה יותר, 'אני מודע' אשר מאפשר לדמויות חומלות ומיטביות להשמיע קולות מאזנים. נוצר בתוכי מרחב פנימי אשר מכיל את שני הקצוות ומתבונן בסקרנות מבלי לתת לכאב להיות נוכח בעוצמה.

כלים טיפוליים בהם אני עושה שימוש כמיינדפולנס, התמקדות ועבודה עם דמויות פנימיות יצר מרחב של ריפוי. המרחב הטיפולי אשר מאפשר מפגש אינטימי של אדם עם עצמו בנוכחות דמות מכילה ותומכת הוא נקודת טובה להתחלת המסע ליצירת קשרים מיטיבים יותר עם הדמויות השונות בתוכנו ועם הזולת.