איך מזהים הורות פוגענית ומחזירים לעצמנו את השליטה על חיינו

לאורך שנות עבודתי כמטפלת רגשית עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים פגשתי לא מעט פעמים את הדפוס של "הורות רעילה". כשמדובר בילדים אשר ההתפתחות הרגשית שלהם תלויה באיכות הקשר עם ההורים, תחושת חוסר האונים והפגיעות אל מול הפוגענות ההורית היא גדולה והצורך הוא להוביל את ההורה ללקיחת אחריות ויצירת שינוי בדפוסי ההתנהגות שלו. ניסיוני לימד אותי שלא תמיד זה אפשרי וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהפסקתי לעבוד עם ילדים. בגיל ההתבגרות אשר מתאפיין ברמת מודעות גדולה יותר וצורך הולך וגובר בעצמאות, תהליך טיפולי יכול לתת הכרה ותיקוף לפגיעה, לדפוסים אשר נוצרו בעקבותיה ומרחב לעיבוד רגשות של כעס, אשמה ובושה.

מניסיוני הרב למדתי כי תהליך טיפולי המשלב שיח עם גישות ממוקדות עבודה גופנית יכול להוביל לשינוי משמעותי. לריפוי פצעי הילדות ולראיית ההורה הפוגע כאדם אשר לרוב נפגע בעצמו בילדותו . להבנת מהות הפגיעה מנקודת מבט רחבה יותר, ואף חומלת.

מה זאת הורות רעילה?

הורות רעילה היא למעשה מושג כולל למגוון של דרכים והתנהגויות שההורה מפעיל, כגון שתלטנות, מניפולציות , תוקפנות או הזנחה רגשית או פיזית אשר גורמות לילד להרגיש פחד, אשמה, חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך.  

את המושג "הורות רעילה (Toxic Parenting) " טבעה הפסיכותרפיסטית ד"ר סוזן פורוורד והוא מתאר דפוסי התנהגות הוריים קבועים ומתמשכים הגורמים לילד נזק רגשי, נפשי ולעיתים פיזי. ברוב המקרים, אותו הורה לא ירגיש שהוא פוגע בילד, מפני שהוא מרוכז בצרכים האישיים שלו, ומתקשה להבחין בהשלכות על נפש הילד.

ילדים אשר גדלו בסביבה הורית רעילה נושאים בתוכם פציעות רגשיות עמוקות גם בבגרותם, המרכזיות שבהן:

• ביקורת עצמית הרסנית - הקול המקטין של ההורה מופנם כקול פנימי של הילד.

• קושי ביצירת אמון במערכות יחסים בשל הבגידה שהילד חווה באמון מול ההורה.

• קושי בהצבת גבולות ונטייה לריצוי יתר או לחילופין הימנעות מוחלטת מקרבה.  

• 'תסמונת המתחזה' ותחושת ערך עצמי נמוך ללא קשר להישגים בפועל וקושי בקבלת דחיה או כשלון.

• תחושת נתק מהעצמי האמיתי בשל ההזנחה הרגשית מהילדות.

איך מזהים הורות רעילה?

היא מאופיינת בדפוס קבוע ומתמשך של פגיעה, דרך מספר מאפייני ליבה:

• אגוצנטריות קיצונית:  צרכי ההורה תמיד קודמים לצרכי הילד.

• תוקפנות פיזית או מילולית:  שימוש באלימות והפחדה כדי להשיג שליטה.

• מניפולציות וגזלייטינג:  עיוות המציאות של הילד ("זה לא קרה", "אתה רגיש מדי") כדי לערער את ביטחונו.

• שליטה וטשטוש גבולות:  חדירה למרחב האישי, ניהול יתר ומניעת עצמאות.

• ביקורתיות כרונית:  הקטנה קבועה, השפלה והשוואות פוגעניות.

• היפוך תפקידים:  דרישה מהילד לתפקד כמבוגר האחראי ולהכיל את ההורה רגשית או פיזית.

ההכרה בכך שגדלנו בצל הורות רעילה היא שלב כואב אך הכרחי בדרך לחופש. למרות שהפציעות הללו נצרבות עמוק בתוך הגוף ומערכת העצבים שלנו, הטבע האנושי תמיד שואף לריפוי. תקופת הילדות הקשתה עליך לשמור על הגבולות שלך אך בבגרותך – הכוח לבחור חוזר אלייך.

הריפוי מטראומה התפתחותית אינו דורש מאיתנו לשנות את העבר, אלא ללמוד לעמוד ברשות עצמנו ולהחזיר את השליטה על חיינו בהווה. במסע הטיפולי, המשלב שיח עם גישות ממוקדות עבודה גופנית, אנו לומדים להקשיב מחדש לגוף: לזהות מתי אנו פועלים מתוך ריצוי, היכן מתחבא ה"לא" האורגני שלנו, ולהסכים לפגוש את האשמה והפחד מבלי לתת להם לנהל את המציאות שלנו.

הצבת גבולות מול הורה פוגע והשחרור מתלות – רגשית או כלכלית – הם אקטים של לקיחת אחריות על חיינו. זו הבחירה להפסיק להמתין להורה שישתנה, ולהתחיל להעניק לעצמנו את מה שהיה חסר.

הקול המקטין של הילדות יכול להופיע מדי פעם, אך העצמי הבוגר שאנו היום יכול להקשיב לו מבלי להזדהות אתו ולבחור בחירה אחרת – בחסד, בחופש, בעצמנו.